בלוג הוצאת הלכות

ראש הממשלה יכול להיות בנוסף גם שר בארבעה משרדים נוספים? תלוי את מי שואלים

אז שרת המשפטים אמרה שבג"צ לא צריך להתערב בנושאים פוליטיים והשאלה מי שר, מי סגן שר והאם ראש הממשלה יכול להיות גם שר בארבעה משרדים – היא שאלה פוליטית.
והשר יריב לוין אמר ש"מה פתאום בג"צ משנה היום סדרי עולם שהתקיימו מאז ימי בן-גוריון".
אז מה אם ההערות של בג"צ התייחסו ספציפית לחוק יסוד הממשלה שנחקק בשנת 2001 והשופטים התייחסו באופן מפורש להבדל בין החוק הקודם (שאיפשר שראש הממשלה יהיה גם שר במשרה מלאה) לחוק הנוכחי שהנוסח שלו לא מאפשר זאת?
אז נופל הטיעון על בן גוריון, ואשכול, ובגין, ורבין שהיו גם וגם, אבל אל תתנו לעובדות להפריע לשר יריב לוין.
כי הרי לשר יריב לוין יש אג'נדה ידועה, ברורה ועקבית להחליש את בג"צ ולצמצם את התערבותו, אז זה לא רלבנטי מה אמרו שופטי בג"צ, מה אומר חוק יסוד הממשלה (אפילו לא חוק רגיל אלא חוק יסוד). בעיני השר לוין בג"צ צריך לעסוק רק בענינים שלא מפריעים לממשלה לעשות מה שהיא רוצה. אולי אפילו צריך לחדד את ההגדרה: בג"צ, בעיני השר לוין צריך לעסוק רק בעניינים שלא מפריעים לממשלת נתניהו לעשות מה שהיא רוצה.
אני מוכן להמר שאם הליכוד היה יושב באופוזיציה ואם ההערות של שופטי בג"צ על הקישקוש שמנסים למכור לנו כאילו לראש ממשלה בישראל יש מספיק זמן פנוי לשמש גם שר החוץ, הבריאות, התקשורת ושר לפיתוח אזורי היו הערות לממשלה של מפלגת העבודה – היה יריב לוין מאמץ בחום את שופטי העליון, מופיע בכל כלי תקשורת אפשרי וטוען בלהט כי לא יתכן שהממשלה תפעל בניגוד לחוק יסוד הממשלה.
ואולי אפשר למצוא פשרה, ולאפשר לראש הממשלה להמשיך ולהיות במקביל גם השר לפיתוח אזורי, כי הרי ממילא אף אחד לא יודע מה עושה השר לפיתוח אזורי?

בלוג הוצאת הלכות

רשימת המטלות החוזרת לשינוי חוקי הבחירות

זו לא רשימה על ימין ועל שמאל, לא על דתיים וחילוניים, לא על מזרחיים ואשכנזים, לא על יהודים, מוסלמים, נוצרים או דרוזים. זו לא רשימה על ה"מה", אלא על ה"איך".

כמו הראיונות הקבועים בשבוע שלפני הפסח עם מנהל המטבח בקיבוץ כלשהו שמכין סדר לאלף איש, כמו הראיונות הקבועים באחד בספטמבר עם ילד וילדה שעולים לכיתה א', כך הראיונות הקבועים ערב בחירות: שוב אומרים כולם שתשדירי התעמולה ברדיו ובטלוויזיה מגוחכים, שוב שומעים על המאבטחים בשגרירויות ישראל בחו"ל או שליחים רשמיים אחרים מטעם המדינה שאינם יכולים להצביע כמו שמצביעים הדיפלומטים בגלל הגדרה בירוקרטית כלשהי, שוב מזכירים שכבר אמרו את זה לפני הבחירות הקודמות, וגם לפני אלה שלפניהן, וגם אלה שלפניהן – וכמו השמש ששוקעת בכל ערב וזורחת בכל בוקר מחדש, כך גם העיוותים שמלווים את הבחירות נשכחים מיד בתום יום הבחירות, ועולים מחדש לקראת הבחירות הבאות. אז כמובן יסביר הגורם התורן מוועדת הבחירות שהדבר מצריך שינוי חקיקה, והיערכות, ותקציב, ואי אפשר לעשות את זה "לקראת הבחירות הקרובות, אבל אולי לקראת אלה שיבואו אחריהן כבר נצליח…"
חשוב להדגיש: רוב הנושאים האלה אינם נושאים שאפשר לייחס אותם כמוטים לטובת סקטור זה או אחר. חלקם נושאים טכניים ובירוקרטיים, וחלקם נושאים מהותיים שיש לקיים דיון רציני לפני שמקבלים בהם החלטה לכאן או לכאן, אבל החלטה – נדרשת.

אז הנה לכם רשימה (חלקית ומסודרת לאו דווקא לפי סדר החשיבות) של נושאים לטיפולם של חברי הכנסת שייבחרו ב-17 במרס 2015:

א. שידורי התעמולה ברדיו ובטלוויזיה. על העיוות ההיסטורי הזה כבר נאמרו כל כך הרבה מילים, שאין צורך להכביר עליהן עוד. אין ספק שנדרשת בדחיפות התאמה של הנושא הזה למציאות התקשורתית של 2015.
ב. כמעט באותו נושא – האיסור לשדר תעמולה ברדיו ובטלוויזיה מחוץ לשידורי התעמולה הנ"ל, מגחיך כל ראיון עם כל פוליטיקאי, וגורם לכמעט כל מראיין לעבור על חוק הבחירות. גם כאן נדרשת התאמה של החוק למציאות של היום.
ג. חוץ מהנציגים הדיפלומטיים הרשמיים בנציגויות ישראל בחו"ל, יש לא מעט נציגים רשמיים ורשמיים למחצה של המדינה המשרתים את המדינה בחו"ל, אבל המדינה לא מאפשרת להם להצביע. למה? אין באמת סיבה, או במילים אחרות: אם רוצים לפתור את זה, צריך רק רצון טוב ותיאום בין רשויות שונות של המדינה.
ד. נושא הצבעת ישראלים המתגוררים בחו"ל (לא בתור שליחי המדינה) הוא נושא טעון ויש לו פנים לכאן ולכאן. כל צד יכול להביא לא מעט טיעונים הגיוניים לתמיכה בעמדתו, אבל חיוני שיהיה דיון, ותהייה החלטה. המצב הנוכחי, בו מבין הישראלים המתגוררים בחו"ל מקבלים בפועל זכות הצבעה רק אלה שיש להם מספיק כסף כדי לטוס לישראל ביום הבחירות – אינו מצב סביר.
ה. יום הבחירות הוא יום שבתון ועבור רוב העובדים במשק זהו יום חופשה בתשלום. ההיגיון מחייב לקשור בין הדברים. כלומר: על מנת "לזכות" בתשלום עבור יום החופשה הזה – המינימום הנדרש מהעובד הוא ללכת ולהצביע. הגיוני, פשוט, אבל לא מבוצע.
ו. סטודנטים רבים, אך לא רק הם, מתגוררים בפועל רחוק מהכתובת הרשומה בתעודת הזהות שלהם. התוצאה היא שביום הבחירות הם נזקקים לנסיעות ארוכות רק לצורך ההצבעה, וזה מביא רבים מהם לוותר על ה"תענוג". אין לי ספק שבאמצעים הטכנולוגיים של 2015 ניתן לאפשר לאזרח להצביע לא רק בקלפי שבמקום מגוריו הרשום בתעודת הזהות שלו.
ז. פתרונות מיוחדים להצבעה שלא בקלפי שבמקום המגורים הרשום בתעודת הזהות – קיימים לגבי חיילים, אסירים וחולים המאושפזים בבתי חולים. אבל ישנם גם חולים שאינם מאושפזים בבתי חולים אך מרותקים למיטתם ומחוברים למכשירים באופן שאין באפשרותם לצאת מהבית ולהגיע לקלפי. האם חיוני להוסיף לרשימת הדברים שהם אינם יכולים לעשות בשל מחלתם, גם את ההצבעה בבחירות? האם באמת לא ניתן למצוא פתרון כלשהו (קלפי ניידת?) לחולים אלה?

כאמור – זו רשימה חלקית ואין לי ספק שניתן להוסיף לה עוד. החשוב הוא שהנושאים האלה לא ייעלמו מסדר היום ב-17 במרץ בשעה 22:00. חשוב לקיים בהם דיון, חשוב לקבל בהם הכרעה, ועוד יותר חשוב – ליישם אותה, כדי שבבחירות הבאות לא נחזור לאותם ראיונות, אותם העיוותים ואותם האבסורדים. יהיו לנו בטח אחרים…

בלוג הוצאת הלכות

למה זה צריך להיות כל כך מסובך ולא ברור?

לפעמים נדמה שהנוסחים המסורבלים, המסובכים והפתלתלים שיוצאים תחת ידי המחוקק הם נוסחים המכוונים להיות כאלה. במיוחד הדבר בולט בחוקים ה"כלכליים": אלה שהניסוח שלהם יצא תחת ידיהם של אנשי משרד האוצר או משרד הכלכלה.
דוגמא נוספת לכך (אחת מיני רבות מאד), ניתנה היום, עת פורסם "חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"ה-2015". חוק לא ארוך, שנועד לעגן בחקיקה את העלאת שכר המינימום ל-5,000 ש"ח ב-4 פעימות.
כמקובל בחוקים כאלה – הם מסתיימים בסעיף שכותרתו: "תחילה ותוקף". והנה לשון הסעיף, במלואה:
"תחילתו של חוק זה ביום י"ב בניסן התשע"ה (1 באפריל 2015) והוא יעמוד בתוקפו עד היום הקודם ליום הקובע; לעניין זה "היום הקובע" – היום שבו שכר המינימום לחודש שהיה משולם לפי החוק העיקרי, אלמלא הוראות סעיף 1, עולה על שכר המינימום לחודש כאמור בפסקה (4) להגדרה "שכר מינימום", לחודש", שבסעיף 1(1)."
הבנתם?
אין לי ספק שאפשר לכתוב את זה הרבה יותר פשוט, בשפה שכל מי שיקרא את זה לא יצטרך לקחת דף ועט ולצייר תרשים זרימה שבסופו יצליח (או שלא) להגיע לתשובה הנכונה.
לא תשכנעו אותי שאי אפשר לכתוב את זה אחרת.
אז למה דווקא בצורה הזו?

בלוג הוצאת הלכות

גדעון סער והחפיפה שאיננה

בטח תגידו שאני תמים, שאני לא מכיר "איך זה עובד בפוליטיקה", אבל תגידו לי: איך זה שהשבוע עוזב גדעון סער את תפקידו כשר הפנים – ואין עדיין שר פנים? וזה לא הקטע של מי הפוליטיקאי שיזכה בתואר המכובד (ובסמכויות, בכוח ובהשפעה) של שר הפנים של מדינת ישראל, אלא ענין פרוזאי, קטנוני, שנדמה לי שלא היה עובר בשום מקום אחר או בשום תפקיד אחר, ואני מדבר על הענין הזניח והלא חשוב הזה שקוראים לו "חפיפה".
אני מניח שעל שולחנו של שר הפנים מונחים בכל זמן נתון לא מעט מסמכים, דוחות, ניירות עמדה, תזכירים ושאר דברים המייצגים כולם פעילויות קיימות או מתוכננות של משרד הפנים, ושדורשות ידיעה, התערבות או הכרעה של השר.
בלי לבדוק, אני משוכנע שגדעון סער לא "סגר" בחודש האחרון את כל הדברים הפתוחים שהיו בטיפולו ומשאיר "שולחן ריק". אין דבר כזה כמעט באף תפקיד, בוודאי שלא בתפקיד של שר פנים במדינה מסובכת כמו שלנו. צריך רק לפתוח עיתונים כדי להכין לבד רשימה של עניינים פתוחים ששר הפנים מטפל בהם כיום, ובוודאי יש פי עשרה עניינים שאנחנו לא מכירים בכלל שנמצאים בטיפולו ודורשים הכרעה.
אז מה עולה בגורלם של כל אותם עניניים פתוחים? מה עולה בגורלן של כל התוכניות שהשר התחיל לתכנן ולעבד ונמצאים בשלב זה או אחר של תכנון או ביצוע? מה קורה עם כל הידע על כל העניינים המקצועיים האלה שנמצאים כרגע בראשו של גדעון סער?
לשם כך, כמובן, נועדה החפיפה. לא? זה הרי הזמן שבו אמור לשבת בעל התפקיד הנכנס עם בעל התפקיד היוצא, לשמוע ממנו גם על הפרטים ה"גדולים" (רעיונות שמתגבשים, תכנונים, דברים בתחילת ביצוע) וגם, וזה לא פחות חשוב, על הפרטים ה"קטנים", (הלפעמים כאילו רכילותיים) שקשורים ליחסי הכוחות במשרד, על האנשים שאותם הוא עתיד "לרשת" מהשר היוצא, מי מושך לאיזה כיוון, מי משרת אינטרסים כאלה ואחרים, ועוד ועוד. כל המידע הזה, שאמור לעבור בחפיפה, אמור לגרום לכך שבעל התפקיד הנכנס ייכנס לתפקידו בצורה יעלה ככל האפשר. הוא כמובן יכול להחליט שתוכניות ורעיונות שעלו על ידי השר היוצא ראויות לפח האשפה, לבטל חלק מהם ולהפוך החלטות שקיבל השר היוצא, אבל את כל זה, הוא אמור לעשות כשיש לו מידע מקיף ככל האפשר. לא? ואיך יהיה לו – אם אין תקופת חפיפה? אם הוא לא יושב עם השר היוצא ומקבל ממנו את המידע?
תגידו בוודאי שבמשרד ממשלתי, בוודאי גדול כמו משרד הפנים, מי שמנהל באמת את העניינים זו הפקידות הבכירה, המנכ"ל, הסמנכ"לים, ראשי האגפים, המחוזות וכו' וכו', והם אלה שיתנו לשר הנכנס את כל התמונה כולה. ובכל זאת תרשו לי להתעקש: כי אם זה כך – אולי לא חייבים בכלל שר פנים? לא תשכנעו אותי ששר הפנים שייכנס לתפקידו אחרי שגדעון סער יעזוב את המשרד – לא היה מפיק תועלת אם היה יושב עם השר היוצא יום, יומיים, שלושה, ובמשך שעות היה רק שומע את מה שהיה לשר היוצא להשמיע. מה – אין שום תועלת למידע כזה שהיה עובר מהשר היוצא לשר הנכנס? ואם אפילו זה היה תורם 10 אחוזים לכניסתו החלקה של השר הנכנס לתפקיד ולפיכך גם לתיפקודו השוטף של המשרד עליו הוא מופקד – אז למה לעזאזל מוותרים בכזאת קלות על 10 אחוזי תועלת? (ויש לי תחושה שחפיפה של ממש תורמת יותר מ-10 אחוזים ליעילות השר הנכנס)
וזה לא ששר הפנים עוזב במפתיע, או חס וחלילה נבצר ממנו בפתאומיות למלא את תפקידו. הוא הרי הודיע כבר לפני שבועות לא מעטים על כוונתו לפרוש ואף נקב במועד.
זה רק אני שמסתכל בקנאה על התהליך הכל כך מסודר שבו נכנס מדי 4 (ולפעמים 8) שנים נשיא חדש לבית הלבן? הנה תזכורת קצרה: הבחירות מתקיימות שם תמיד בחודש נובמבר, ואילו השבעתו וכניסתו לתפקיד של הנשיא החדש מתקיימות תמיד בחודש ינואר, כלומר כמעט חודשיים לאחר מכן. במשך חודשיים עוסק כל צוותי הבית הלבן היוצאים והנכנסים, ובראשם הנשיא המיועד והנשיא היוצא – בחפיפה.
אז נכון ששר הפנים של מדינת ישראל אינו נשיא ארצות הברית. אבל האם זה כל כך מוגזם לבקש שלפני ששר עוזב את תפקידו – יהיה שר אחר שיודע מראש שהוא המחליף, ומקיים חפיפה מסודרת עם השר היוצא?

בלוג הוצאת הלכות

קידום בעלי מוגבלות או המשך ההתנערות הממשלתית?

לפני מספר ימים התבשרנו כי שר הכלכלה, נפתלי בנט, חתם על צו ההרחבה בנוגע להעסקת עובדים בעלי מוגבלויות בשוק העבודה. איזה יופי! מאז ארוע החתימה כל הנוגעים בדבר: שר הכלכלה ואנשיו, יו"ר ההסתדרות ואנשיו, ראשי הארגונים העסקיים – כולם מתבשמים מהמחמאות ההדדיות שכל אחד מרעיף על חבריו: כמה מתקדמים אנחנו, כמה אנחנו פועלים למען צדק חברתי, כמה אנחנו דואגים לחלשים בחברה.
ואני אומר: חתימתו של שר הכלכלה על צו ההרחבה אתמול מהווה עוד הוכחה (כאילו שאנחנו צריכים עוד הוכחה לכך) שממשלת ישראל, על פקידיה ומקבלי ההחלטות בה – מתנערת מקיום חובותיה לאזרחיה החלשים.

עבור הממשלה – זהו המשכו של אותו מצב תודעתי על פיו ההפרטה היא התשובה כמעט לכל דבר. אותו מצב תודעתי שעל פיו עוד ועוד שירותים ופעולות שהממשלה היתה רגילה להיות אחראית לביצועם – עוברים בחסות הממשלה לידיים פרטיות.
שלא תבינו אותי לא נכון. עד לפני זמן לא רב, בעיקר מטעמים הסטוריים, עסקה הממשלה בלא מעט פעילויות שבמהותן לא רק שאין צורך שהממשלה תעסוק בהן, אלא שגם היא לא יודעת לעשות את זה בצורה יעילה שתהייה טובה לכלל המשק ולכלל צרכני אותו שירות. במקרים שכאלה – יש והיה מקום להפרטה, כדי שתוביל להגברת התחרות ולייעול תהליכים. באותם מקרים, הממשלה צריכה היתה להעביר את הפעילות לידיים פרטיות ולהתמקד בפעילות הפיקוח והאסדרה (רגולציה). כך עשתה הממשלה בשנים האחרונות בלא מעט תחומים. משרדי הממשלה (ומשרד האוצר בראשם) גילו שבדרך זו לא רק המשק מתייעל והשירות לצרכן משתפר, אלא שההוצאה הממשלתית באותו תחום – יורדת באופן משמעותי.

הנוסחה הלכאורה מנצחת הזאת (הפרטה = ייעול, שיפור וחיסכון כספי) השתלטה על כל חלקה טובה בפעילות הממשלתית. עד כדי כך השתלטה – שאנו עדים בשנים האחרונות לכך שהיא הפכה מעוד אפשרות העומדת על הפרק – למצב תודעתי של ממש.
דוגמאות מהשנים האחרונות לא חסרות. כמעט בכל תחום.
והנה הפעם אנו נוכחים איך אותו מצב תודעתי מביא את שר הכלכלה לחתום על צו ההרחבה הזה.

מה מפריע לי בצו ההרחבה? הרי מה יכול להיות יותר טוב מאשר ההסכם הזה שנחתם בין הסתדרות העובדים ונשיאות הארגונים העסקיים? שמתם לב מי חסר כאן? כלומר פיסית – הוא היה: שר הכלכלה נפתלי בנט היה גם היה כדי לחתום על הצו ולקבל את מנת התקשורת החיובית שלו. אבל כאמור – בנט כנציג הממשלה היה שם בגופו. אבל שר הכלכלה הוא לא רק שר בממשלה. הוא גם הנציג של המעסיק הגדול במשק! הממשלה, אם שכחתם, מעסיקה את המספר הגדול ביותר של עובדים בישראל. ועל מי לא חל צו ההרחבה? מי לא חייב על פי הצו להעסיק 2%-3% (בהתאם לתקופה) מכוח האדם שלו אנשים בעלי מוגבלות? הממשלה כמובן. עליה הצו לא חל.

והנה לכם שוב אותו מצב תודעתי שאומר: אנחנו (הממשלה) לא חייבים לספק את השירות הזה. בואו נעביר אותו לידיים פרטיות. יהיה בסדר. בדיוק כפי שהממשלה מתנערת מהאחריות שלה לנזקקים ומסתמכת על עמותות פרטיות שיאספו תרומות וידאגו לחלק מזון לרעבים, כך היא מתנערת מהאחריות האמיתית לשילוב בעלי מוגבלויות בשוק העבודה. "אין בעיה" היא אומרת: נטיל את האחריות לשילוב בעלי מוגבלויות על הסקטור הפרטי: על בעלי המפעלים, על נותני השירותים הפרטיים. "הם" – יחוייבו בכך. "אנחנו" – פטורים. אז מה אם אנחנו המעסיק הגדול במשק? אנחנו הממשלה, ואנחנו מתנערים מאחריות. למה? כי אנחנו יכולים.