בלוג הוצאת הלכות

למה זה צריך להיות כל כך מסובך ולא ברור?

לפעמים נדמה שהנוסחים המסורבלים, המסובכים והפתלתלים שיוצאים תחת ידי המחוקק הם נוסחים המכוונים להיות כאלה. במיוחד הדבר בולט בחוקים ה"כלכליים": אלה שהניסוח שלהם יצא תחת ידיהם של אנשי משרד האוצר או משרד הכלכלה.
דוגמא נוספת לכך (אחת מיני רבות מאד), ניתנה היום, עת פורסם "חוק שכר מינימום (העלאת סכומי שכר מינימום – הוראת שעה), התשע"ה-2015". חוק לא ארוך, שנועד לעגן בחקיקה את העלאת שכר המינימום ל-5,000 ש"ח ב-4 פעימות.
כמקובל בחוקים כאלה – הם מסתיימים בסעיף שכותרתו: "תחילה ותוקף". והנה לשון הסעיף, במלואה:
"תחילתו של חוק זה ביום י"ב בניסן התשע"ה (1 באפריל 2015) והוא יעמוד בתוקפו עד היום הקודם ליום הקובע; לעניין זה "היום הקובע" – היום שבו שכר המינימום לחודש שהיה משולם לפי החוק העיקרי, אלמלא הוראות סעיף 1, עולה על שכר המינימום לחודש כאמור בפסקה (4) להגדרה "שכר מינימום", לחודש", שבסעיף 1(1)."
הבנתם?
אין לי ספק שאפשר לכתוב את זה הרבה יותר פשוט, בשפה שכל מי שיקרא את זה לא יצטרך לקחת דף ועט ולצייר תרשים זרימה שבסופו יצליח (או שלא) להגיע לתשובה הנכונה.
לא תשכנעו אותי שאי אפשר לכתוב את זה אחרת.
אז למה דווקא בצורה הזו?

בלוג הוצאת הלכות

קידום בעלי מוגבלות או המשך ההתנערות הממשלתית?

לפני מספר ימים התבשרנו כי שר הכלכלה, נפתלי בנט, חתם על צו ההרחבה בנוגע להעסקת עובדים בעלי מוגבלויות בשוק העבודה. איזה יופי! מאז ארוע החתימה כל הנוגעים בדבר: שר הכלכלה ואנשיו, יו"ר ההסתדרות ואנשיו, ראשי הארגונים העסקיים – כולם מתבשמים מהמחמאות ההדדיות שכל אחד מרעיף על חבריו: כמה מתקדמים אנחנו, כמה אנחנו פועלים למען צדק חברתי, כמה אנחנו דואגים לחלשים בחברה.
ואני אומר: חתימתו של שר הכלכלה על צו ההרחבה אתמול מהווה עוד הוכחה (כאילו שאנחנו צריכים עוד הוכחה לכך) שממשלת ישראל, על פקידיה ומקבלי ההחלטות בה – מתנערת מקיום חובותיה לאזרחיה החלשים.

עבור הממשלה – זהו המשכו של אותו מצב תודעתי על פיו ההפרטה היא התשובה כמעט לכל דבר. אותו מצב תודעתי שעל פיו עוד ועוד שירותים ופעולות שהממשלה היתה רגילה להיות אחראית לביצועם – עוברים בחסות הממשלה לידיים פרטיות.
שלא תבינו אותי לא נכון. עד לפני זמן לא רב, בעיקר מטעמים הסטוריים, עסקה הממשלה בלא מעט פעילויות שבמהותן לא רק שאין צורך שהממשלה תעסוק בהן, אלא שגם היא לא יודעת לעשות את זה בצורה יעילה שתהייה טובה לכלל המשק ולכלל צרכני אותו שירות. במקרים שכאלה – יש והיה מקום להפרטה, כדי שתוביל להגברת התחרות ולייעול תהליכים. באותם מקרים, הממשלה צריכה היתה להעביר את הפעילות לידיים פרטיות ולהתמקד בפעילות הפיקוח והאסדרה (רגולציה). כך עשתה הממשלה בשנים האחרונות בלא מעט תחומים. משרדי הממשלה (ומשרד האוצר בראשם) גילו שבדרך זו לא רק המשק מתייעל והשירות לצרכן משתפר, אלא שההוצאה הממשלתית באותו תחום – יורדת באופן משמעותי.

הנוסחה הלכאורה מנצחת הזאת (הפרטה = ייעול, שיפור וחיסכון כספי) השתלטה על כל חלקה טובה בפעילות הממשלתית. עד כדי כך השתלטה – שאנו עדים בשנים האחרונות לכך שהיא הפכה מעוד אפשרות העומדת על הפרק – למצב תודעתי של ממש.
דוגמאות מהשנים האחרונות לא חסרות. כמעט בכל תחום.
והנה הפעם אנו נוכחים איך אותו מצב תודעתי מביא את שר הכלכלה לחתום על צו ההרחבה הזה.

מה מפריע לי בצו ההרחבה? הרי מה יכול להיות יותר טוב מאשר ההסכם הזה שנחתם בין הסתדרות העובדים ונשיאות הארגונים העסקיים? שמתם לב מי חסר כאן? כלומר פיסית – הוא היה: שר הכלכלה נפתלי בנט היה גם היה כדי לחתום על הצו ולקבל את מנת התקשורת החיובית שלו. אבל כאמור – בנט כנציג הממשלה היה שם בגופו. אבל שר הכלכלה הוא לא רק שר בממשלה. הוא גם הנציג של המעסיק הגדול במשק! הממשלה, אם שכחתם, מעסיקה את המספר הגדול ביותר של עובדים בישראל. ועל מי לא חל צו ההרחבה? מי לא חייב על פי הצו להעסיק 2%-3% (בהתאם לתקופה) מכוח האדם שלו אנשים בעלי מוגבלות? הממשלה כמובן. עליה הצו לא חל.

והנה לכם שוב אותו מצב תודעתי שאומר: אנחנו (הממשלה) לא חייבים לספק את השירות הזה. בואו נעביר אותו לידיים פרטיות. יהיה בסדר. בדיוק כפי שהממשלה מתנערת מהאחריות שלה לנזקקים ומסתמכת על עמותות פרטיות שיאספו תרומות וידאגו לחלק מזון לרעבים, כך היא מתנערת מהאחריות האמיתית לשילוב בעלי מוגבלויות בשוק העבודה. "אין בעיה" היא אומרת: נטיל את האחריות לשילוב בעלי מוגבלויות על הסקטור הפרטי: על בעלי המפעלים, על נותני השירותים הפרטיים. "הם" – יחוייבו בכך. "אנחנו" – פטורים. אז מה אם אנחנו המעסיק הגדול במשק? אנחנו הממשלה, ואנחנו מתנערים מאחריות. למה? כי אנחנו יכולים.